לפני כמה שנים, מצאתי את עצמי בתוך תקופה עמוסה ומלחיצה, מלווה בגלים של חרדה וחוסר שקט.
חיפשתי משהו קטן שיחזיר לי אוויר לנשימה — ולא תכננתי למצוא דרך חיים.

התחלתי לקשקש בשביל לנשום.
קו אחד, ואז עוד אחד, בלי לחשוב איך זה “אמור” להיראות.
עם הזמן שמתי לב שמשהו מתחיל להשתנות מבפנים:
הציור הפך למקלט קטן של שקט, הקריאות של הגוף נרגעו, והתקפי החרדה… פשוט נעלמו.

הדודלינג לימד אותי להיות רכה יותר לעצמי.
לשחרר שלמות, להקשיב, לאפשר.
כל דף הפך למרחב של נשימה, משחק ופליאה — עולם אחר שנפתח מתוך קו פשוט על דף.

זה לא היה קסם של רגע, אלא ריפוי עדין ומתמשך, כזה שמפלס דרך בין הקווים.
והיום, כל ציור הוא תזכורת עדינה: מספיק קו אחד כדי להתחיל מחדש.